שורו הביטו וראו – ההמנון של שנות השלושים

בערב עלייתו לקרקע של תל עמל, הישוב הראשון מתוך שורה של 52 ישובי חומה ומגדל, ישב חלוץ צעיר בשם זלמן חן, ובעודו נפעם מהמעמד – כתב והלחין את השיר "שורו, הביטו וראו", שהפך במהרה ללהיט של התקופה. לשיר היתה עדנה מחודשת כשעשרות שנים לאחר מכן אומץ ע"י מכינות קדם צבאיות והוא מושר גם כיום בלהט יוקד.
הביצוע המובא כאן הוא של זמרת הסופרן הבינ"ל נתניה דברת .

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ
מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!
אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה
וְהַמַּחְרֵשָׁה
שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.
וְהַמַּחְרֵשָׁה,
שׁוּרוּ הַמַּחְרֵשָׁה,
שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן
הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,
וְנַדְלִיקָה שׁוּב,
שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,
בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

עוּרוּ, הַעְפִּילוּ, עֲלוּ
מַה מּוֹרָא וּמָה רָעָב, וּמָה רָעָב?
לֹא נֵחַת וְלֹא נִיעַף
עַד שֶׁיָּזוּבוּ שׁוּב
דְּבַשׁ מִסֶּלַע וְחָלָב.
עַד שֶׁשּׁוּב יָזוּבוּ
עַד שֶׁיָּזוּבוּ שׁוּב
דְּבַשׁ מִסֶּלַע וְחָלָב.

זה שיר על אדמה: המחרשה פולחת בשדה, נדליק את האדמה בשלהבת ירוקה, ותקווה שיזוב דבש מסלע. לכאורה אין כאן שום דבר אישי. אז למה אני בדמעות בכל פעם שאני שרה את השיר הזה? אולי כי המשורר, כמו מי ששר, לוקחים את האדמה הזאת באופן מאוד אישי.

השארת תגובה