הוי, ארצי מולדתי!

הוי, ארצי מולדתי!

בפשטות ותמימות שרות אסתר שמיר ונורית גלרון את שירו של שאול טשרניחובסקי ללחנה של נעמי שמר. אבל אין שום דבר פשוט בשיר הזה. טשרניחובסקי, רופא רוסי, כתב את השיר הזה בשנת 1933, בגיל 58, שנתיים אחרי עלייתו לארץ. הוא כבר הכיר אותה, ואהב אותה גם מתוך הכרות זאת, ולא רק מתוך אידיאולוגיה יוקדת. השיר מלא ניגודיות ומורכבות: חורבות מול בניה, יובש מול משאבה נוקשת, רוך מול קוצי צבר, כשבכל מכה אור ים תיכוני מסנוור. זאת הארץ. זוהי המולדת. אין כאן ניסיון לייפות אותה, יש כאן תיאור מדויק של מה שרואה המשורר. זוהי אהבה מפוקחת. ומעבר לכל אלה, מעבר לקושי ולקוצים – זוהי מולדתו האמיתית, האלמותית, גם אם הוא עולה חדש וכלל לא נולד בה.

והוא באמת עולה חדש, ועברית איננה שפת אימו, ועדיין: השפה בשיר הזה היא לא פחות ממהממת בעומקה, ברב שכבותיה ובמורכבותה. אף צבר לא כותב ככה היום, מעטים מאתנו אפילו מבינים את המילים.

הוֹי אַרְצִי! מוֹלַדְתִּי!
הַר טְרָשִׁים קֵרֵחַ,
עֵדֶר עֻלְפֶּה: שֶׂה וּגְדִי
זְהַב-הֲדַר שָׂמֵחַ.
מִנְזָרִים, גַּל, מַצֵּבָה,
כִּפּוֹת-טִיט עַל בַּיִת.
מוֹשָׁבָה לֹא נוֹשָׁבָה,
זַיִת אֵצֶל זַיִת.

אֶרֶץ! אֶרֶץ-מוֹרָשָׁה!
דֶּקֶל רַב-כַּפַּיִם,
גֶּדֶר-קַו-צַבָּר רָשָׁע.
נַחַל כְּמַהּ-הַמַּיִם.
רֵיחַ פַּרְדֵּסִי-אָבִיב,
שִׁיר-צִלְצַל גַּמֶּלֶת.
חֵיל-חוֹלוֹת לַיָּם סָבִיב,
צֵל שִׁקְמָה נוֹפֶלֶת.

אֶרֶץ נַחֲלַת מִדְבַּר סִין!
קֶסֶם כּוֹכְבֵי לֶכֶת.
הֶבֶל-זַעַם הַחַמְסִין,
מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת.
כֶּרֶם-גֶּפֶן נִים-לֹא-נִים.
תֵּל – חָרְבָּה נֶחְרֶשֶׁת.
תְּכוֹל-לֵילוֹת וִילֵל-תַּנִּים.
מַשְׁאֵבָה נוֹקֶשֶׁת.

הוֹי, הוֹי, אֶרֶץ חֶמְדַּת לֵב!
הַשָּׁמִיר, הַשַּׁיִת.
בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב,
בַּשָּׁמַיִם עַיִט.
מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל.
שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת.
בְּיָם שֶׁל אוֹר טוֹבֵעַ כֹּל,
וְעַל פְּנֵי כֹל הַתְּכֵלֶת.

השיר בלחנו זה זכה לביצועים מקסימים נוספים, כמו זה של שוקולד מנטה מסטיק, של הגבעתרון ושל הגשש החיוור. שמר, אחת ממלחינות שיר זה, בחרה להלחינו באופטימיות, ולהתעלם מהקושי והמורכבות המובע בו. לעומתה, מיקי גבריאלוב למשל, הלחינו בסולם מינורי, אך גם הוא לא תפס את המורכבות שבו. כי כפי שאנחנו כבר יודעים, אהבה זה מורכב.

השארת תגובה