והיא שעמדה


והיא שעמדה

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו (…) והקב"ה מצילנו מידם" (מתוך ההגדה של פסח).

אנחנו שרים טקסט זה בשמחה, ולעיתים לא שמים לב כמה תמוה הוא: המצב המתואר בו, בו עם ישראל נרדף וירדף תמיד, ולא סתם הצקות ספורדיות אלא ממש "קמים עלינו לכלותינו" הוא בלתי נסבל ממש. לנצי"ב מוולוז'ין יש הסבר יפה לתמיהה הזאת: הוא אומר שגם על עצם הרדיפות עלינו להודות, כי זה מה שמשאיר אותנו מאוחדים כעם ונבדלים משאר העמים.
הרב אלי שיינפלד לוקח את המשפט הזה גם לרמה האישית ואומר: "פעמים רבות לאחר שמזדמן לנו לצאת מחשכה לאורה, כאשר אנחנו בעזרת ה' יוצאים מקושי גדול לרווח והצלה, אנחנו משתדלים להכיר טובה ולומר תודה לה' על שגמלנו כל טוב. אולם האם אנחנו מסוגלים להעמיק את מבטינו ולראות שלפעמים הקושי והחשיכה, מעצם טבעם, הם לטובתנו? האם תוך כדי הסיבוכים אנו מסוגלים להבין כי בטווח הארוך כי הם למעשה נועדו לשרת ולקדם את עולמנו? האם אנו מצליחים להודות לא רק על ההצלה, אלא גם על הימצאותם של הקושי והמצוקה?"
יונתן רזאל הצליח להלחין ולעבד את הפסוק הזה לכדי שלמות, ומנגינה זו מושרת בבתים רבים בליל הסדר, ואף מככבת בפלייליסט של תחנות רדיו פופולריות, בעיקר לפני חג החירות.

השארת תגובה