כיכר בתי מחסה: תשי"ז-תש"ח

כיכר בתי מחסה: תשי"ז-תש"ח

בעמוד זה ניתן למצוא מידע תמציתי לגבי כיכר בתי מחסה ברובע היהודי, חשיבותו ההיסטורית של האתר ומרכזיותו במורשת הקרב על ירושלים.

כיכר בתי מחסה: תש״חתשכ״ז

הסיפור יסופר להלן בקצרה, להרחבה ניתן להסתכל באתר דעת.

בשנת 1947, חיו ברובע היהודי כ-2500 איש (כעשירית מהעיר העתיקה כולה), 40% מתוכם ילדים  (מתחת לגיל 15) ו-30% מהם זקנים. בירושלים כולה חיו 180,000 איש, מתוכם 100,000 יהודים.

ב-29.11.47, לאחר הכרזת האו״ם על הקמת מדינת ישראל (שהתקבלה באותו היום), נפתח ירי על אוטובוס שנסע מהיישוב נחלים לירושלים. בתקרית נהרגים שבעה בני אדם. שלושה ימים לאחר מכן, המון ערבי שוטף את מרכז הקניות של ממילא. בזמן הזה, בתוך הרובע ישנם רק 16 רובים ו25  אקדחים. הוחלט לנצל את אוטובוס קו 2 של 'המקשר' להברחת לוחמים וציוד לתוך הרובע, בטרם יחסם הנתיב. כך, בחודש דצמבר הוברחו לרובע אוכל, תחמושת וכ-120 לוחמי 'ההגנה', שרובם חזרו עד מהרה לעיר החדשה.

ב-1.1.1948 חוסמים הערבים את נתיב התחבורה של קו 2 (הכביש ההקפי משער יפו – שער ציון – חניון הרובע). הבריטים מסכימים לאשר כניסה לרובע רק לבעלי תפקידים חיוניים, כגון: רופאים, אחיות ומורים, ולאפשר יציאה לכל מי שיחפוץ. אברהם הלפרין, מפקד הרובע, מונע בגופו מתושבי הרובע לנטוש אותו, ומתנה קבלת מזון ואוכל בהשתתפות במאמץ המלחמתי: אימונים ובניית עמדות, ואפילו הזקנים – שיקראו תהילים. הלפרין מתחיל לבצר את הרובע תחת חילופי האש המתקדמים, אך בחודש מרץ הבריטים מגרשים אותו מהעיר העתיקה, ומשה רוסנק ממונה למפקד הרובע במקומו.

14.5.1948: הבריטים עוזבים את ירושלים. נפתח 'מבצע קלשון' לתפיסת העמדות הבריטיות במגרש הרוסים, ממילא, מלון קינג דייויד, טלביה, מחנה אלנבי, שייח׳ ג׳ראח, עמק רפאים ואבו טור. כחלק מהמבצע, נערך גם 'מבצע שפיפון' בעיר העתיקה לתפיסת העמדות השולטות ברובע. בין היתר, נתפסה עמדת הצלב על גג כנסיה ברובע הארמני השולט על כל העיר, אולם לחץ בינלאומי גרם לנסיגה מעמדה זו שנתפסה על ידי הערבים.

הרובע היהודי נתון ב-״מצור בתוך מצור״. ברובע נותרו כ-1700 יהודים, עליהם מגנים כ-150 לוחמים ומתוכם 42 חברי אצ״ל ולח״י. לרשותם עמדו 45 אקדחים, 47 תת-מקלעים, 17 רובים, 2 מקלעים ומרגמה אחת. ב- 17 למאי 1948 נפתחה אש מצד ההמון הערבי ונכבש שליש מהרובע היהודי. תושבי הרובע קיבלו אישור לברר תנאי כניעה, אולם לא הסכימו להיכנע לכנופיות הערביות כלקח מהטבח בגוש עציון. דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, רוצה לפרוץ לעיר העתיקה. הוא מתכנן תוכנית שכוללת פעולת הסחה של מחלקת פלמ״ח בפיקודו של אליהו סלע (רעננה) בהר ציון, ובאותו זמן פריצה דרך שער יפו של כוחות הגנה ואצ״ל. בלילה שבין 17-18 במאי יוצאת המתקפה לפועל. למרבה האירוניה, המתקפה העיקרית נכשלה כישלון חרוץ וגבתה מחיר כבד, ואילו הפלמ״ח הצליח לכבוש את הר ציון. בלילה למחרת, לאחר ירי ארטילרי מהדווידקה ומנשק אוטומטי, פורצים לוחמי הפלמ״ח אל הרובע היהודי. את הפלמ״ח הייתה אמורה להחליף יחידת חי״ש, על מנת לשמור את הדרך לעיר העתיקה פתוחה. בפועל, נוצר ויכוח בין שאלתיאל לעוזי נרקיס, שבאותו יום ישב בהר ציון, והפלמ״ח עזב את עמדותיו ללא שהוחלף על ידי חילות השדה.

כתוצאה מכיבוש הר ציון הוכנסו לרובע היהודי מזון, תחמושת ותרופות. את עמדת הצלב לא הצליחו אנשי הפלמ״ח לכבוש והיא המשיכה לשלוט על הרובע. הפורעים הערבים נבהלו מהמתקפה על שער יפו ושער ציון ושגרו מסר בהול למלך ירדן והלה נכנס למערכה. הקרבות נמשכו בצל הפגזה ארטילרית של הירדנים מה הזיתים. נוצרה בעיה שלא ניתן היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, כפי שעשו עד אז, שכן על פי הלכה היהודית אין לקבור בתוך העיר. הרב פנחס אורנשטיין, רב הרובע, התיר לקבור בתוך העיר העתיקה. בשלב הראשון, ב-י'ב אייר21 במאי  1948 נטמנו 23 חללי הרובע בקבר-אחים. כעבור חמישה ימים נשנה הטקס, ועוד 11 חללים הובאו למנוחת עולמים בניהם הרב אורנשטיין ואישתו.

למחרת, ביום החמישי, האחרון והמר, נפלו ארבעה מהמגינים. גופותיהם הונחו באחד מחדרי ׳בתי מחסה׳, שהפכו לבית-חולים זמני. כאשר הוחל בפינויים של החולים לעבר המנזר הארמני, בשעות אחר-הצהריים של יום השישי, אחזה אש בחדרים אלה, והמגינים לא הספיקו להוציא את הגופות שנשרפו. לאחר זמן נקברו שרידיהן יחד עם חללים אחרים, וכך היו טמונים במקום זה 48 מלוחמי הרובע ותושביו. שבוע לאחר נסיגת הפלמ״ח מהרובע, ב-26.5, נופל בית הכנסת 'תפארת ישראל' בידי הירדנים. בפעם הראשונה בה נפל, הגיע למקום אליה קידר, אז נער בן 16. בראותו את הירדנים בוזזים את ארון הקודש, פלט צרור מנשקו. התפתח קרב בין מגיני הרובע לירדנים שנסוגו. לאחר יומיים פוצץ המבנה. ב-27.5  היה מצב הרובע נואש, בית הכנסת 'החורבה' פוצץ, תושבי הרובע התרכזו המתחם ארבעת בתי הכנסת, ביום זה גם מצא את מותו החייל הצעיר בצה״ל, נסים גיני.

למחרת היום, ב-28 במאי 1948, יצאו שני רבני הרובע, מינצברג וחזן, כדי לנהל משא-ומתן עם נציגי הלגיון הערבי על תנאי הכניעה. קציני הלגיון דרשו מן הרבנים להביא למשא-ומתן את נציג ההגנה. לאחר מספר שעות של דיונים, בנוכחות נציג האו״ם ד״ר אסקרטה, נחתם הסכם הכניעה. על ההסכם חתמו מן הצד היהודי מפקד הרובע משה רוסנק. את הערבים ייצג עבדאללה א-תל, וד״ר אסקרטה חתם בשם האו״ם על הסכם הכניעה, שנכתב באנגלית ובערבית. אלה תנאי הסכם הכניעה לפי הנוסח ששוחזר על ידי רוסנק:

  1. כל הנשק והציוד הצבאי יוסגר.
  2. כל הגברים המסוגלים לשאת נשק ילכו בשבי.
  3. כל התושבים, נשים וילדים, פצועים ולוחמות, יועברו מן העיר העתיקה אל העיר החדשה. תושבים שיחפצו בכך, יוכלו להישאר בעיר העתיקה תחת חסות ״הלגיון״ וייהנו מזכויות שאר התושבים בעיר העתיקה.
  4. החותם בשם המלך עבדאללה אחראי לשלום כל התושבים והפצועים, עד שיגיעו למחוז חפצם.
  5. הלגיון יכבוש כיבוש מוחלט את הרובע היהודי.

בנוסח של עבדאללה א-תל, לא מופיעה האופציה שהרוצים בכך יוכלו להישאר בעיר העתיקה תחת חסות הלגיון. גם באשר לגורל הפצועים, יש הבדל בין שני הנוסחים. אצל עבדאללה אל-תל נאמר כי רק הפצועים קשה יועברו לירושלים החדשה, כפי שאמנם היה.

180 פצועים היו מוטלים בבית-החולים כאשר כבש הלגיון את הרובע היהודי. באשר לבריאים, עבדאללה א-תל ציווה לרכז את הלוחמים ולהפרידם מן האזרחים. 33 איש הסתדרו לפניו בשורה. זה היה מספר הלוחמים שנשארו בריאים והמשיכו בלחימה עד הרגע האחרון. מפקד הלגיון לא האמין למראה עיניו. ״הולכתם אותי שולל״, אמר. ״אילו ידעתי מה כוחכם, הייתי בא אליכם במקלות״. בערבו של אותו יום הועברו כ-1500 מתושבי הרובע היהודי דרך שער-ציון אל העיר החדשה, וכ-340  השבויים הועברו ל״קישלה״, ולמחרת היום הוסעו לעבר-הירדן המזרחי. כעבור תשעה חודשים הם חזרו הביתה.

מלחמת ששת הימים:

15.5.1967: יום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, נכנסות דיוויזיות מצריות לסיני, ונסגרים מיצרי טיראן. לאחר מאמצים דיפלומטים ארוכים, ב-5.6.1967 פותחת ישראל במלחמה מול מצרים, לה הסכמי הגנה עם סוריה וירדן. החזית נפתחת בצפון ובדרום, תוך ניסיונות לשמר את הרגיעה בגבול הירדני. בשעה 10:00 הירדנים מתחילים להפציץ את ירושלים בירי ארטילרי ומגרשים את כוחות האו״ם מארמון הנציב – החלה המערכה בירושלים. המערכה על ירושלים מתנהלת בשתי חזיתות בו זמנית: בדרומית- ארמון הנציב, שם נטלו הירדנים יוזמה, ובצפונית- לשם מגיעה חטיבה 55 של הצנחנים, שהוסתה מצניחה בסיני לעבר גבעת התחמושת, הר הצופים והר הזיתים. לאחר הטעות בגשר הקרב הם מתכוננים על רכס הר הזיתים וניתנת הפקודה מפי מוטה גור. הצנחנים נכנסים אל שער האריות וממנו מיד אל הר הבית ואל הכותל המערבי.

בחזית הדרומית נלחמת החטיבה הירושלמית. היא כובשת את ארמון הנציב, מוצב הפעמון ורמת רחל, משם היא ממשיכה דרך אבו טור אל שער האשפות. אלי קידר (הבחור מבית הכנסת 'תפארת ישראל'), מ״פ בחטיבה הירושלמית, נכנס בראש פלוגתו בשער האשפות בשעה שהצנחנים עדיין לא נכנסו בשער האריות. הוא פונה מיד לרובע היהודי השולט באש ובתצפית על רחבת הכותל ו-'מטהר' אותו עד שער יפו, אז נשמעות בקשר צהלות הצנחנים: "הר הבית בידינו!".  קידר מפקיד את הפלוגה בידי סגנו ועלה על הג׳יפ להביא את אביו מעמק רפאים ולומר לו: שבנו הביתה!

משה רוסנק, מגיע גם הוא לרובע היהודי אל קבר האחים בתוך העיר העתיקה, לשמע דבריו על קבר האחים, אף אחד לא מאמין לו, אולם לאחר חפירה במקום התגלה כי הוא צודק. במקום הוקם היום גלעד לזכרם.

המידע לקוח מתוך חוברת ההדרכה של מסע ישראלי.

השארת תגובה