הפעם הראשונה בכותל- משה עמירב

הפעם הראשונה בכותל- משה עמירב

בעמוד זה ניתן לקרוא קטע שכתב הצנחן משה עמירב, המספר על הפעם הראשונה בחייו בה הגיע לכותל, כחייל במלחמת ששת הימים:

יום שני, 5 ביוני 1967, הגעתי לירושלים המערבית כחייל בחטיבת הצנחנים. כל אותו הלילה התקדמנו מבית לבית תחת אש תופת. הגדוד התקדם מזרחה, וידעתי כי הכיוון הוא העיר העתיקה והמטרה כל כך ברורה: הכותל המערבי. בתום הלילה, שהיה הארוך בחיי, הגענו לאזור הסמוך למוזיאון רוקפלר. עליתי על גגו של המבנה הסמוך ובאור ראשון של שחר נגלתה לנגד עיני – ירושלים.

פגז ירדני התפוצץ על גג הבניין. כתוצאה מן ההדף עפתי באוויר. חשתי ברסיס הקורע את פני וכאילו מפוצץ את ראשי. עד מהרה פרץ הדם מפניי, וכל מה ששמעתי היו הקריאות "חובש, חובש!". עופר החובש עצר את שטף הדם בחבישה מקצועית ומהירה והרגיע אותי: "בעוד כמה דקות יגיע ג'יפ חילוץ ויפנה אותך לבית החולים. הבנתי כי מבחינתי המלחמה כבר נגמרה. "אבל אני חייב להגיע לכותל!" הזדעקתי. עופר התבונן בי כאילו יצאתי מדעתי: "זה מה שמעניין אותך עכשיו, הכותל המערבי?!"

כעבור שעות אחדות כבר הייתי בבית החולים הדסה עין כרם. ברקע נשמעו הדי היריות מהעיר העתיקה. בבוקר המחרת האזנו לשידורו של כתב קול־ישראל, רפאל אמיר: "ברגע זה אני יורד במדרגות אל הכותל המערבי… אני נוגע באבני הכותל המערבי!" ברקע נשמעו קולות ירי, קריאות שמחה של החיילים ותקיעת שופר. לא הייתי מסוגל להמשיך ולשמוע את השידור. קמתי ממיטתי ואמרתי למוטי, ששכב במיטה לידי, בהחלטיות: "אני הולך לכותל המערבי!"

אני נזכר היום בחיוך כיצד רצתי אליו, אל הכותל, אוחז בידו של מוטי, שכן בקושי ראיתי את דרכי. לא התמהמהנו – קדימה, קדימה, עוברים את שער המוגרבים, נדחקים וממהרים. לפתע נעצרנו כהלומי רעם. לנגד עינינו ניצב הכותל המערבי: אפור, גדול, שקט ועצוּר. זכורני שהרגשתי הרגשה כזו רק פעם, בהיותי ילד, כשאבא קירבני לארון הקודש. לאט לאט התחלתי להתקרב אל הכותל, כשליח ציבור העובר לפני התיבה: שליח של אבי הירשל־צבי מירושלים דליטא. שליח של סבא משה וסבא ישראל שנטבחו בפונאר. שליח של מורי ורבי אבל־ציון מנחם מנדל ושל כל משפחתו שנספתה בטרבלינקה. שליח של המשורר אורי צבי גרינברג, אשר שיריו, אותם ידעתי בעל פה, הם ששלחו אותי הנה: "באוזני ילד אספרה", "במורא הנבואה", "אמן שבע חומות", "אזור מגן ונאום בן הדם". מישהו בירך לידי ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", אך לא הייתי מסוגל לענות "אמן". רק שמתי ידי על האבן והדמעות שזלגו מעיני היו חלק מים התפילות, הניגונים והגעגועים של אבלי ציון לדורותיהם.

באותו היום חזרתי לבית החולים כדי לעבור את הניתוח להוצאת הרסיס מראשי.

השארת תגובה